לאומי קארד בע"מ נ' יום טוב

החלטה

1. בפני התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, ובקשה להארכת המועד להגשתה. דיון במעמד הצדדים התקיים בפני היום.

2. עסקינן בתובענה בגין חוב שנותר המבקש חייב בכרטיס האשראי שהונפק לו על ידי המשיבה, בסך 22,841 ₪, כולל ריבית, עד ליום הגשת התביעה. לכתב התביעה צורפה בקשה לקבלת כרטיס, חתומה על ידי המבקש, בצירוף תנאי ההסכם, ותדפיס פירוט החוב.

3. ההתנגדות הוגשה באיחור ניכר.

בעוד אזהרת ההוצאה לפועל נמסרה לידי המבקש ביום 1.10.09, והמועד האחרון להגשת ההתנגדות חל ביום 8.11.09, הוגשה ההתנגדות שבפני, יחד עם בקשה להארכת מועד להגשתה, ביום 11.10.11 – קרי, באיחור של שנתיים.

בתצהיר התומך בבקשות טען המבקש, כי אזהרת ההוצאה לפועל לא הומצאה לו כלל (סעיף 4 לתצהיר), וכי נודע לו על ההליכים לאחר שהוטל עיקול על משכורתו, ולאחר שהוציא רשימת תיקים מלשכת ההוצאה לפועל. המבקש לא התייחס בתצהירו לעובדה, כי בתיק ההוצאה לפועל מצוי אישור מסירה, המעיד על המצאת האזהרה לידי אשתו של המבקש, זהבה, החתומה על אישור המסירה. על פני הדברים נראה, כי ההכחשה הסתמית באשר להמצאת האזהרה אינה נכונה, ובדיון שהתקיים היום בפני לא עמד עליה עוד המבקש. על כל פנים, הטענה לפיה לא ידע המבקש על הליכי ההוצאה לפועל עד שהוטל עיקול על משכורתו, זמן קצר לפני הגשת ההתנגדות, נסתרת לחלוטין על ידי מכתבו של ב"כ המבקש דאז, עו"ד חאלד עותמאן, מיום 31.1.10. במסגרת מכתב זה פנה עו"ד עותמאן, בשם המבקש (והמבקש אינו מכחיש זאת) לב"כ המשיבה, והציע הסדר לסילוק החוב, תוך שהוא מציין בכותרת מכתבו את מספר תיק ההוצאה לפועל. לפחות ממועד זה (אם לא ממועד חתימת אישור המסירה בידי אשת המבקש) ניתן ללמוד על ידיעה ממשית של המבקש על הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו על ידי המשיבה, וההתנגדות הוגשה בפועל שנה ותשעה חודשים לאחר מכן.

4. הואיל ובתצהירו העלה המבקש את הטענה לפיה לא ידע כלל על התביעה עד להטלת עיקול על משכורתו, הרי שלא הובא בתצהיר טעם מדוע לא הוגשה ההתנגדות במועד. על פי התקנות (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), רשאי ביהמ"ש להאריך מועד שנקבע בחיקוק, מטעמים מיוחדים. לצורך כך, על המבקש הארכת מועד להראות כי נתקיימו טעמים מיוחדים, אלא שבבקשה שבפני לא הובא טעם כל שהוא, וממילא – לא הובא טעם מיוחד.

בדיון שהתקיים בפני ניסה המבקש ליתן טעם לאיחור בהגשת ההתנגדות. לטענתו, באותה תקופה בה נשלח מכתבו של עו"ד עותמאן התנהלו נגדו הליכים שונים בגין חובות שצברה החברה שניהל. הוא נקלע למצב כלכלי קשה ולהתמודדות קשה עם אותם הליכים, ולכן לא טיפל בהגשת התנגדות, אלא כעבור פרק זמן ארוך. לטענת המבקש, אין לעצור את דרכו לביהמ"ש בשל טעמים פרוצדוראליים כגון הגשת ההתנגדות באיחור, שכן בכך תיפגענה זכויותיו המהותיות.

טענות המבקש לעניין האיחור בהגשת ההתנגדות, לא זו בלבד שלא הועלו במסגרת של תצהיר, אינן יכולות להצדיק איחור כה רב בהגשת ההתנגדות. המבקש מבקש כי ביהמ"ש ישמור על זכויותיו, אולם ביהמ"ש אמון על שמירת הזכויות של שני הצדדים. גם למשיבה זכויות, ואחת מהן היא הזכות להניח, כי בחלוף פרק זמן מסוים, לאחר שהומצאה התביעה לנתבע (והנתבע אף השיב לה באמצעות עו"ד, והיא רשאית לצאת מנקודת הנחה שהוא מודע לניהול ההליך ואף לזכותו להגיש התנגדות), לא תוגש עוד התנגדות מפני התביעה, והיא רשאית לרכז מאמציה בגביית החוב. רצונו של המבקש להעלות את טענותיו כלפי המשיבה בחלוף פרק זמן של שנתיים, באין בפיו נימוק של ממש מדוע לא הגיש התנגדותו במועד, אינו מספיק על מנת לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבה ובסופיות הדיון.

5. על אף האמור לעיל, סבורני כי ראוי תמיד שביהמ"ש יבחן, לצד הבקשה להארכת מועד, גם את טענות הנתבע לגוף העניין. ככל שיימצא שיש בפיו טענת הגנה טובה, ייטה ביהמ"ש להעדיף בירור המחלוקת באופן ענייני, מיצוי ההליך המשפטי לגופו ומתן הזדמנות לנתבע להעלות את טענותיו. על מחדל פרוצדוראלי, כגון איחור בהגשת התנגדות, ניתן להתגבר באמצעות פסיקת הוצאות הולמות. נראה כי בין הטענות הפרוצדוראליות לבין אלו המהותיות מתקיימת "מקבילית כוחות", על פיה ככל שטענת ההגנה נראית, על פניה, טובה או חזקה יותר, יינתן לאיחור משקל קטן יותר, ולהפך.

אלא שבמקרה שבפני לא מצאתי, כי עומדת למבקש טענת הגנה ממשית, כפי שיובהר להלן, ודאי לא טענה שיש בכוחה להטות את הכף ולהביא להארכת מועד של שנתיים עד ליום בו הוגשה ההתנגדות.

6. בתצהיר התומך בהתנגדות טען המבקש, כי היה ברור למשיבה בעת ההתקשרות, כי הכרטיס מיועד לשימוש החברה שבבעלותו, אליאור בע"מ, ועל כן היה עליה להגיש תביעתה נגד החברה, ולא נגדו באופן אישי.

המבקש הוסיף והעלה טענות שונות, כגון אי מתן מסמכים לידיו, אי עמידה בתנאי החוק באשר לאופן פירוט התנאים בהסכם, העדר פירוט החוב וכדומה. כל אלו הועלו באופן כללי ביותר, ואיני סבורה כי יש בהן הגנה מפני התביעה.

7. הטענה על פיה ההסכם הונפק עבור חברה, ולא עבור המבקש באופן אישי, עומדת בסתירה להסכם עליו חתום המבקש, אשר צורף לכתב התביעה. בהסכם מפורטים פרטיו האישיים של המבקש, והחברה אינה מוזכרת בו כלל.

בדיון בפני הוסיף המבקש וטען, כי החשבון לחיוב היה חשבון החברה, בבנק לאומי, ועל כן ברור כי מדובר בחיוב של החברה ולא בחיוב פרטי שלו. ברי, כי חיוב חשבונה של החברה אינו מסיר מעל כתפי המבקש את האחריות לחוב שנוצר אצל המשיבה, במסגרת הסכם בינה לבין המבקש.

סבורני, כי טענתו זו של המבקש הינה בבחינת "הגנת בדים", אשר אין ליתן בעטייה רשות להתגונן.

8. המבקש הוסיף וטען, במסגרת הדיון, כי החוב כלפי המשיבה סולק במסגרת הסדר בינו לבין בנק לאומי. לא למותר לציין, כי טענה זו לא הועלתה בתצהיר המבקש, והועלתה לראשונה בדיון היום.

סבורני כי גם טענה זו אינה נסמכת על דבר, ואינה מצדיקה מתן רשות להתגונן, מהטעמים הבאים:

א.המבקש הציג בפני הסכם (מב/1) שקיבל תוקף של פסק דין (מב/2), לפיו הוסדר החוב שהיה לו בבנק לאומי. התובעת כאן אינה בנק לאומי, אלא חברה נפרדת. בהסכם לא נאמר כלל, כי ההסכם נועד לסילוק חוב בגין כרטיס אשראי חוץ בנקאי שהונפק למבקש. המבקש לא תמך את טענתו כי החוב נכלל בהסכם במסמך כל שהוא, והסתפק בטענה כי מבחינתו, כאזרח שאינו מבין בתחום הבנקאות או המשפטים, יש זהות בין בנק לאומי לבין "לאומי קארד". טענה כללית מעין זו אינה מספיקה לצורך מתן רשות להתגונן.

ב. אף כאשר פנה עו"ד עותמאן בשם המבקש אל המשיבה, ציין הלה במכתבו, כי המבקש סבר לתומו, שהחוב סולק במסגרת הסכם הפשרה עם בנק לאומי. באותו מכתב ציין ב"כ המבקש, כי מצבו הכספי של המבקש בכי רע, והציע לפרוע את החוב בתשלומים.